מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(יא) רבני התלמוד, שלא כמו רבני התלמוד, נוטים להקל בתנאים שנדרשים מאלו שלומדים תורה ופוסקים: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה". לדעתם, ההארה "המאור שבתורה" שמופיעה לאדם מעצם עיסוקו בלימוד התורה מספיקה דייה כדי לגרום לו לחוש בטוב ולהתענג על הלימוד עד כדי כך, שיפנה אל לימוד תורה לשם לימוד בלבד "לשמה" במשמעות של להשביע נחת רוח ליוצרו. העניין החשוב שמדגישים חז"ל הוא, שמתוך כך שהאדם התחיל לעסוק בלימוד התורה ובקיום המצוות - גם אם לא התכוון בתחילה לראות בלימוד את התכלית והכדאיות של חייו, קרי, "לימוד שלא לשמה של תורה", בסופו של דבר יימשך אליו הלימוד מתוך תחושת החסד והעונג שמשפיעים עליו לטובה ומושכים אותו לכיוון של "לימוד לשמה של תורה".
(יב) יש כאלו שמתחילים ללמוד תורה ולקיים מצוות שלא מתוך אמונה שלמה אלא מכיוון שכך נצטוו לעשות לפי הנחיות הרבנים או חז"ל. זאת במטרה "שמתוך שלא לשמה יבואו לשמה". אולם, לומדים אלו עלולים לגלות, כי למרות הלימוד וקיום המצוות, עדיין אין בם תחושה של ציפייה לשכר עבור מאמציהם ואינם מרגישים כי הגיעו למצב של "לשמה". במקרה זה, אותם הלומדים עלולים להטיל ספק בכדאיות השקעת הזמן והמאמץ בלימוד, ואמונתם, כי הם צפויים לחוש את "טעם החיים" מתערערת. בהקשר לכך אמרו חז"ל: "שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירם למוטב, כי המאור שבתורה אינו מאיר אלא לבעל האמונה, ולא עוד אלא שמידת גודל המאור הזה היא כמידת תוקף אמונתו. אבל לחסרי אמונה, חס וחלילה, היא להיפך". כלומר, קיום אמונה ברצונו של הבורא להיטיב עם כל הנבראים היא תנאי הכרחי להגעה למצב של לימוד התורה "לשמה". לכן, אם יש ספיקות והאמונה מעורערת, אזי העיסוק התורה עלול להגביר בלומד את תחושת חוסר הטעם, ולפי חז"ל ההשפעה של הלימוד על הלומדים הינה דווקא לרעה "מקבלים חושך מהתורה ונחשכות עיניהם".
(יג) על אלו שמנסים ללמוד תורה "לשמה" ואינם מצליחים מחמת התערערות האמונה נאמר: "הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור" (עמוס, ח'). חז"ל מסבירים את הפסוק בדרך של משל, שבו תרנגול ועטלף מצפים לבוא האור. אומר התרנגול לעטלף: אני מצפה לבוא האור מכיוון שאני מאמין כי האור נועד עבורי, כדי שקרא בקול ואבשר על השחר. אבל אתה? למה אתה מצפה? הרי עיקר פעילותך היא בחושך ואינך מאמין שהאור נועד לך? והנמשל הינו, שהאמונה היא החשובה מכל. אלו שאין בם אמונה או שיש להם ספיקות - אין להם למה לצפות והם אינם עתידים להגיע לתכלית של "לשמה" לעומת זאת, אלו שאמונתם בבורא עולם חזקה ושלמה מוזמנים לעסוק בתורה ובקיום מצוות - אפילו אם לא יעסקו בזיכוך הגוף ולא יקיימו אורח חיים של צער וסיגוף. עבור אלו שאמונתם מראש שלמה וללא ערעור, לימוד התורה נחשב כמאור וכהארה והם עתידים להגיע למצב של "לשמה" ולחוש את ההטבה והעונג, כפי שאומר עליהם הכתוב: "אז התענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ" שפירושו, כי יזכה להתעלות ולחוש בעונג כשכר על האמונה השלמה וההתמדה בלימוד ובמצוות.
(יד) מהי אמונה שלמה? חז"ל עונים: "מי שתורתו אומנותו". אחת הדרכים לפרש זאת הינה במשחק אותיות שבתוך המילים, כלומר, שהמילה "אומנותו" מכוונת אל "אמונתו", במשמעות של "מי שתורתו אמונתו". וכיצד מעריכים את גודל האמונה? על כך מספר המשל: אדם מבקש ללוות כסף מחברו. עד איזה סכום מוכן החבר להלוות לו? עד מאה ש"ח? אלף ש"ח? או אולי עד מחצית רכושו. ואולי מוכן להלוות לו את כל רכושו מכיוון שהוא מאמין באמונה שלמה שחברו הלווה יחזיר לו את כל ההלוואה במלואה? אמונה שלמה נבחנת כאן לפי "כל רכושו". מה שהינו פחות מכך שקול אל "אמונה חלקית" מכיוון שיש בה פקפוק וקורטוב של אי- אמונה. באופן דומה, יש מי מהלומדים שמקציב ללימוד תורה שעה אחת ביום, ויש כאלו שמקדישים שלוש שעות, וכו'. אך יש מהלומדים כאלו שמקדישים כל רגע פנוי ללימוד תורה. ההבדל בין סוגי הלומדים הינו "שרק האחרון ביניהם אמונתו שלמה היא, שהרי מאמין לשם יתברך על כל רכושו". בהקשר לכך נעיר, כי אין הכוונה לכך, שהאדם פורק מעצמו עול של פרנסה, גידול בנים, מערכות יחסים עם בני המשפחה, שיתוף פעולה עם הקהילה וכו', אלא הוא סבור ומאמין, שאם יקדיש את כל זמנו ללימוד תורה ולמצוות, האל יסייע לו להשיג פרנסה באופן שלא יצטרך לדאוג לצרכיו ולצרכי משפחתו וזמנו יהא אכן פנוי ללימוד התורה "לשמה". כלומר, האמונה בטובו של הבורא אינה באה על בסיס של פריקת אחראיות והשתקעות בלימוד בלבד מתוך האמונה, שהבורא ידאג לפרנסה אלא דווקא מתוך נטילת אחריות והאמונה החזקה כי הבורא עוזר למי שעוזרים לעצמם. בזמן הפנוי הנותר, מעבר לעיסוקיו השוטפים, אמור האדם להקדיש עצמו ללימוד תורה ולקיום המצוות. זאת, במקום להתבטל או לעסוק בדברים טפלים וחסרי משמעות.
